או: סיפורים שלא קרו, וכן שקרים אחרים שיש בהם טעם או שֵׁד.
ראה אור : 14.2.23
שנה שפרחה והתהלכה לה הרחק ממני, אין כאן דיי סיפור, זהו בליל על לא דבר, אסופת מילים על החלקים שבין לבין, על המחיצות ולא מעבר, עד כמה שהיטבתי לתאר. סיפור שכולל סמים, הזיות, שתיקות מביכות, שתיקות חמימות, תה אחר הצהריים, תה בטעם ביסקוויט, קרני שמש מרצדות, המתנות לרמזור שיתחלף, רכבים יד שנייה- “אוטואים” אם תרצו, רגעים קצרים של ייאוש (לפעמים ארוכים) ועל נשים, יפות עד כאב.
שקיעה. השמש טובלת עצמה לרגע בבריכת השמיים וצובעת אותם בצבעים שטופים של אדום וכתום, החלקים שנשארים מאחור זוכים לתהילה כחולה-סגולה גם אם לרגע קצר מידי. היא ניגשה אלי ושאלה, במבט בוחן וברור.
“נזכרתי בכמה דברים ואחרי חן שכחתי אותם שוב, מי יודע מתי נוסיף להיפגש בפעם הבאה?”
את היום העברתי רובו ככולו במחשבות. ישיבה על הספה ובהייה באוויר הצלול אשר מעל הים. גלים מתנפצים יוצרים רושם אכזרי כשלמעשה מדובר בפרידה אחרונה.
זוג- איך לתאר, חסר חשיבות. תכונותיי נטו לכיוון החולמני והיא, יותר מוצקה, רגלייה ישבו טוב על הקרקע. כשהייתי מתקשה להתקדם היא הייתה ניגשת לעזור וחותכת פינות. אוחזת במצ’טה בחוזקה וכובשת לנו דרך. לעיתים היינו רבים על דברים חסרי היגיון. דברים שלא עניינו לא אותי ולא אותה. ולשם מה לריב? זהו צורך דימיתי לעצמי. יש צורך בריבים כדי להגיע לפורקן. מתחת לכל שכבת דיבור שאנחנו כלל לא מבינים מסתתרת שכבה של חוסר איזון שבמחשבה, שטרם הצלחנו לפרק בדעתנו לכדי פירוש ברור ומובן. בזמן שרבים, פשוט מאוד מקלפים את השכבות וממששים את תוכנן בידינו החשופות. לפעמים בחוסר מודעות לפני ולאחר כאחד.
כשהייתה נוהגת הייתי מביט מהחלון ומדמיין איך העשבים והשיחים מכסים את העולם. היה לה שיער חום בהיר, גזור בקארה שהייתה עושה לעצמה. העיניים שלה היו חודרות, ככה חשבתי עליהם תמיד. היה להם גוון כחול כהה שהיה נראה עליה חכם. היא הייתה צוחקת מזרים מבולבלים שטועים בפנייה או תועים בדרכם ותמיד לבשה אייליינר שחור. הכרתי אותה במסיבה מטופשת. שמענו האוס, המוח של כולם היה מנותק ורקדנו מביך. ראיתי אותה חוזרת על עצמה יותר מידי פעמים וגם אני הייתי תקוע בלופ.
קשה לתאר את החיים שלי בלעדייה אבל היו כאלה ימים. כשהייתי בצבא חשבתי שאגדל ואהיה מוזיקאי, כשהשתחררתי קניתי כרטיס לאירופה והסתובבתי הרבה ברכבות. אהבתי את השדות והעיירות הקטנות, אבל משהו באנשים המחויכים נראה לי עצוב ועגמומי, המחשבה שהם לעולם ישארו קטנים ועלומים דיכאה אותי. הפסקתי לנגן כמה שנים אחר כך ואיבדתי עניין בהדרגה בהרבה דברים אחרים. פיתחתי רצון לתעד את העולם, את העולב והיופי, והיא התאימה בדיוק, התיישבה במקום וחייכה.
החיוך שלה היה יפה יותר מכל דבר אחר שראיתי, בחיי, אני נשבע. היא הייתה אוהבת להצטלם ליד בתים ישנים ומתפוררים, וזה התאים לי, אז עשינו את זה הרבה. מצאנו פנינות בדרום תל אביב אבל זה לא נגמר שם, היינו נוסעים לכל מיני פינות שכוחות אל שלמדינה יש להציע, לזרוע בהם הרס וזעם ויופי ושלווה. עם הזמן התחלנו ללכת גם לים. בניינים ישנים וים. ולמה לא? מול הזרמים השוטפים של הים העיניים שלה זרחו וקרנו. פלנקטון זורח וצדפים שורקים בחשיכה, חול שמתעופף לעת ליל וסרטנים נסים על נפשם. הטבע המשיך לפעם ואנחנו צפינו.
הפקקים ברחובות הפכו יותר מעיקים והדירה נשארה כשהייתה, דהיינו, קטנה מידי ולא מתוחזקת. היא התחילה לברר איך מוציאים דרכון זר, צ’כי, או ספרדי, ואני חיפשתי קונים למאזדה.
“יפריע לך להיות מנותק מאח שלך כשנגור בחו”ל?”
“אני חושב שקצת, כן”
לא היה טעם שתשאל על חברים, שנינו היינו בודדים יחסית, הקשרים שעוד שמרנו מפעם היו דלים וחיוורים, שיעולי מבוכה ושתיקות. לא היה לנו יותר מידי מה לחפש כאן. ובכל זאת נשארנו. המשכנו לדבר הרבה על לעבור אבל זה הלך והתרחק מאיתנו, נזל לנו בין האצבעות כמו שלג שהופך אט אט למים באקלים הישראלי המכחכח בגרונו. היא הייתה מספרת שהיא רוצה ללמוד וטרינריה, “בשביל זה באמת כדאי לעבור, בארץ קשה להתקבל והלימודים לא רציניים”. אני הייתי מהנהנן ומסכים, ויודע בלב שזה לא יקרה, לא בזמן הקרוב, וחבל, חשבתי לעצמי, היא הייתה יכולה להיות רופאה נהדרת לכל החיות.
בדירה גידלנו הרבה צמחים, מטפסים, שרכים, סחלבים. שנינו אהבנו להרגיש שמשהו אחר חי בין הקירות, שאנחנו חיים בתוך מיקרוקוסמוס משל עצמנו. קקטוסים היא השביעה אותי שלא להביא, הסכמתי ולא שאלתי למה, והיא לא הרגישה צורך להסביר. לפעמים זה נחמד יותר לא לדעת ולהמציא סיפורים משל עצמך.
כשהיינו יוצאים למסיבות היינו משתכרים כבר בבית. היא שתתה יין אבל אני לא יכולתי לסבול את הטעם, אז בשבילי אלו היו ליקרים של תפוז ולימונצ’לו. אם הדיג’יי היה טוב היינו עושים אסיד. השיחה על פסיכדליים התחילה להיפתח ואנחנו היינו נכונים ללמוד בעצמנו. אם היית רוקד מול קיר היית יכול לראות את הלבנים הכתומות יוצאות ממקומותיהם בחריקה ממש כמו הארי פוטר הראשון ונמסות על המדרכה. הסכמנו שלעולם לא נעשן.
כשהייתה עסוקה בדברים משלה הייתי מתנתק וחושב על דברים חסרי משמעות. חשבתי על הנסיעות הארוכות באוטובוסים בלילה, מקצה אחד לשני. כשהייתי יושב בכיסא האחרון במרכז (או לידו), וזה היה כמו לטוס בחללית שהחלונות שלה פרוסים סביבך משני הצדדים, האורות של הרכבים והרמזורים שבחוץ מהבהבים כמו כוכבים ושמשות זעירות, והכל זז, הכל לרגע חי. לא ידעתי למה לצפות מהחיים. לא ידעתי לקטלג את הרגע הזה, את החיים איתה. הייתי שמח אבל גם הרגשתי שאין לזה מוצא.
היא הלכה ונהיתה יפה יותר בכל יום. הבנו אחד את השני, כשהייתי רוצה שהיא תסב את מבטה לא הייתי צריך להגיד. היינו מצלמים יותר מפעם. ניסיתי תמיד להבליט בתמונות שלי את העובדה שהחיים מרתקים מהצד, שאפשר להביט בכיעור ובשגרה שנוכחת לנו מול העיניים ולראות שהיא יפיפייה, שכבר יש בה הכל. שאפשר לראות בה את כל האמת שאנשים מנסים להסתיר. היא בתגובה הייתה מבליטה את עצמות הלחיים וזה הסתדר יפה.
בגדים יד 2: סחר הוגן. פעם שמעתי מישהו ברחוב מסביר לחבר שלו מהנייד איך לחנות במקביל וחשבתי על זה שבעיניי זה דווקא מוצא חן. ניסיתי לדמיין מה יהיה הסטנדרט הגברי בעוד מאה שנה והחלטתי שאני לא צריך את זה על הראש שלי.
היא סיפרה לי על הדירות שגרה בהם בחיים. דירה ראשונה- היא ועוד שני שותפים ביפו, אחד מהם ערבי. השותפה השנייה הייתה מקעקעת בהמשך הרחוב. היא ניסתה לשכנע אותה לעשות קעקוע על כל הכתף, אמרה לה שזה לא באמת משנה מה תבחר, “זה יכול להיות דרקון מנהל חשבונות אם בזה את מתעניינת”, והוא היה יוצא לדוג בשישי. לגור ברחוב עם שם של דג גרם לה לשמחה ילדותית לא ברורה, היא הוסיפה. דירה שנייה- ירושלים. הסגנון הירושלמי מצא חן בעיניי ואמרתי לה שבנות מתלבשות שם יפה לדעתי. היא הסכימה, אבל אמרה שהעיר לא לטעמה. כשגרה שם עבדה בבר כלשהו והיו מתחילים איתה בכל משמרת. היא גרה לבד וקראה הרבה ספרים, את רובם, היא סיפרה לי בהזדמנות אחרת, לא ממש הבינה. דירה שלישית- חדרון עם מטבח ושירותים באחד מהמושבים שמקיפים את העיר. היא אהבה לצאת לשדות בזמן בשנה אחרי הגשמים ולפני החום הגדול, כשאפשר לראות קדימה עוד ועוד, אחרי שהמים ניקו את האוויר והכשירו את השטח. את הדירה הזאת עזבה לא מרצון אבל גם לא מהכורח, זה היה הקול הפנימי שלחש לה שאין זה הזמן להיעלם בתוך עצמה, שהיא מוכרחה לשוב ולהגיח בפני העולם.
היו עוד דירות ועוד אנשים, בכל מיני צורות וצבעים, אבל הדברים התערבלו במוחי וזה המעט שנשאר. דיי היה בהצהרה ש”יקירתי ראתה את זה שיש לראות וככל שהעולם מיטיב להציע”.
בין שרציתי למצוא עבודה קבועה ובין ששקלתי את האפשרות הסבירה, להשליך הכל לאלף עזאזל, שבה והעסיקה אותי מחשבה מסויימת: איפה נחצה ונפרס הגבול שבין פקפוק והתרסה לבין כאוס מוחלט? תהיתי על דמויות דוגמאת האנטר ס. תומפסון, דיוויד צ’או ואנדרו קלאגן וניסיתי להבין איפה הם עומדים- כלומר, על איזה קרקע הם משוטטים, מה המנטרה שחוזרת על עצמה בראשם ולאיזה צד הם עותרים? זה ברור ומובן, אתה יכול ללכת לחנות לקנות מקטורן מעופש להתלבש בבלויים ולהצהיר בפומבי מול כל מי שיהיה נכון לראות: “ראו! אני הוא השוליים! אני הוא המרד!”, אתה יכול להתמכר לסמים אם תרצה, אבל אין זה אומר שבבוא העת תפקוד את אם המנזר, אין זה אומר שאתה דד הד אמיתי. האם אלטרנטיבה פירושה איבוד כל הגבולות? האם ישנה באמת הפרדה ממשית? אתה חי את זה או שאתה משקר בעיניים?
באופן כמעט אירוני היה נדמה לי שאלו שפרעו כל חוק לא כתוב של החברה השלטת היו דווקא בעלי האחיזה האיתנה ביותר בה, אנשים שעמדו על טיב ההוויה ולא התנערו ממנה, אלא אימצוה, אנשים שתחת נסיבות אחרות היו יכולים להיות בעלי הערך הרב ביותר עבורה. צורת דיבורם שהייתה קולחת ורוויה בביטחון עצמי וכנות, מהולה בטון דיבור רגוע מה וחפון נימוסים מלאי טאקט, המתבטאים לרוב בבחירת המילים הנכונות ביותר, עוטים על עצמם חליפות ונוהגים ברכבים קפיטליסטים אמיתיים. מנהיגי המרד שלנו, דיסוציאטיביים, מנומסים וכנים.
בכל אופן, עבודה לא היה קל למצוא. פניתי לכל מיני חברות והצעתי עצמי כדי לשמש כנציג שירות לקוחות אבל נתקלתי בעיקר בסירובים מכובסים ובמבטים מרוחקים של חברי דרג ההנהלה הזוטר וסובביהם מכשהייתי פוקד ברגליי את המקום. בסוף המעשה אחת החברות נעתרה לבקשה והייתה מוכנה לשלם לי סכום צנוע בתמורה לשמונה שעות מחיי כל יום ביומו.
הימים אמנם חלפו אך התחושות שמתחת לפני השטח נותרו בשלבי בעירה. כשהייתה מתלבשת מַדֵּי חורף שלמים הייתי נרגש. ישנו קסם בלתי נגמר בבגדים שחורים שבין צמוד לאוברסייז, כאלו שעוטפים את זאת שחשבת לנכון, ועליה תכשיטי כסף נוצצים מתפתלים ומהדקים אחיזה, בייחוד לגבי שתי שרשראות דקות, אשר האחת ארוכה מעט מהשנייה, המכתרות אותה במעלה הדרך לפניה על גבי צווארון גבוה שחור. בימים האלו הייתי נושם את האוויר הקר שסביבי, ממלא בו מלוא ריאותיי ונזכר כמה טוב יכול להיות.
אם אהבנו דבר היה זה להתחבק בשלג בסמוך לעצים המחודדים. הייתי מצמיד אותה חזק לגופי והיא הייתה עוצמת עינייה ומחייכת. שמחה שמהולה במלנכוליה.
באשר לגביה ימיה עברו במהירות. היא מלצרה באזור ועשתה חלטורות אחרות מהצד, בכל עת משהו העסיק את מחשבותיה וידיה היו בתזוזה מתמדת, כאילו שכחו את מנחם הטבעי. היא הייתה עוזרת בהכנות תפאורה למחזה ולמחרת היום אורגת עציץ מחוטי מקרמה. לעולם לא ידעתי כיצד קישרה את עצמה לכל האנשים והמקומות אבל דבר זה לא טרד את מנוחתי, במובן מסוים הערצתי אותה בעבור זה.
היא הייתה שואלת אותי שאלות שהעסיקו אותה ומצהירה הצהרות. לרוב לא היה לי הרבה להוסיף אז בעיקר הקדשתי את עצמי להקשבה. “כל אחד חיי את המאבקים שלו”. איזה מאבקים אחרים מתחוללים בעולם? איזה מאבקים שקטים ואילמים קיימים מבעד לקירות ביתנו? אתה הרי חי בתוך הקובייה שלך וכל מבט החוצה מרגיש כמעט ובלתי אפשרי, ואין אתה מעלה על הדעת לבחור אותו כנושא המיקוד.
אני תוהה על הסיפורים שהחפצים שלנו יודעים לספר. אני מתלבט בליבי האם הם מוסרים לעולם את האמת לגבינו או שהם דווקא מייצרים שיקוף של מי שהיינו רוצים להיות ועדיין לא הגשמנו (אולי לעולם לא נגשים). כמה מידע אפשר ללקט מניתוח קל של מה שנמצא מסביבנו, ועדיין, גם כאן עומדות אינספור אפשרויות שונות לפרשנות אישית. ומה תאמרו על התנהגות של אדם? מתי ניתן לקבוע בנחרצות שבחירה משקפת דעה? אולי לעולם לא? אולי תמיד? זה מרגיש כל כך קל לעמוד ולהתבונן באחרים, ולקבוע מי הם ומה יעשו בהמשך. הרבה פעמים זה מצליח לא רע. האם אנחנו כולנו באמת כל כך ברורים? ואולי גם זה קסם פסיכולוגי מזן כזה או אחר. לא יהיה מופרך לקבוע שאם כבר וקרה דבר זה שהצלחנו להשלות את עצמנו על טיבו של מישהו אחר. שכנוע עצמי הוא דיי עוצמתי, בייחוד בזמנים שאינו נקלח בחשבון.
ביום חמישי ה4 לחודש בשעה 17:43 אחר הצהריים נשמעו שלוש נקישות על דלת הבית. היא עמדה מולי ושאלה אם ראיתי את הכלב שלה, גולדן רטריבר בגודל ממוצע עם פרצוף מטופש. “לא סובבתי את הבריח והוא יודע לפתוח את הדלת בעצמו”. “נרדמתי על הספה וכשקמתי הוא כבר לא היה שם”. עניתי שלא אבל הצעתי לעזור לחפש. יצאנו לרחוב והיא סיפרה לי שהיא גרה בסביבה כבר כמה שנים. היא הייתה מאורסת לאיזה בחור שהחליט לקום וללכת באחד הימים. עכשיו הוא גר באוסטרליה ויש לו חברה להדברה. “למה הדברה?”…”ככה היה נראה לו”. היא בכל מקרה ציפתה שכל מני דברים יקרו אבל הזמן כהרגלו חלף מבלי להסביר והותיר אותה מאחור עצבנית ופגועה. “אז אני בעצם לא עושה יותר מידי. פעם רציתי להיות אדריכלית אבל לא עשיתי עם זה יותר מידי. היום אני חושבת שאני לא רוצה שום דבר. אולי להשתכר לפעמים.” הייתה לי הרגשה שאני מבין למה היא מתכוונת.
הרחוב היה חי. אנשים וכלבים הלכו מכל צד, אופניים וכלים אחרים חלפו על פנינו ושבו למקומם הטבעי שמחוץ לתודעה. ראיתי את הדשא שמנסה לצמוח למרות כל זאת בעיקשות נוראית. אספלט ובטון מזוגגים לסירוגין בין רקמה נושמת אשר זזה לבלי הרף, מתחת כל זה ישוב בטורים ובשורות מרקם בצבע ירוק המסתחרר ברוח אחר הצהריים של חום יולי-אוגוסט, סמוך לרדת החמה. הצלחתי להירגע.
לא מצאנו את הכלב שלה אבל היא אמרה שהיא שמחה שניסיתי לעזור. באותו ערב נפרדנו. היא בכתה והאיפור נמרח מהעיניים שלה מטה ויצר שקעים שחורים על פניה. היא לקחה כמה דברים והלכה לישון אצל חברה ישנה. ניסיתי להסביר לעצמי את האדישות. הפריע לי שאני לא מרגיש את הכאב. כן, בוודאי, הרגשתי דברים, אבל לא הרגשתי את הכאב החד והצורם שראיתי עליה. אם היא התפרקה הרי שאני התאדתי. פתחתי תיקיות ועברתי על התמונות שלה שנשארו. היא שמרה על מבט מסויים לאורך הזמן ותמיד הציפה אותי גאווה. הסתכלתי שוב ולא יכולתי להאמין. ערבים שקטים כאלו הפחידו אותי.
הבדידות נחתה עלי ברכות, אחר שהשתקעה היא הדפה בי בכוח, בגלים. ניסיתי להתרגל לשגרה הזאת ולהניח לה לצאת ממני הלאה והרחק כמו שריקה קלה, כרוח הדיבוק העוזבת את הגוף ומחפשת לעצמה קורבנות חדשים, אבל היא התעקשה להישאר, דבוקה וצמודה לעצמותיי ומסריחה למרחק.
נדמה היה שאי אפשר לחמוק מהבדידות. מהבדידות הזאתי.
ברדיו השמיעו הרבה שירים שלא הכרתי ולא מצאתי בהם חן. התחלתי לתהות איך ומתי הפסקתי להכיר את מה שפופולארי חרף העובדה שהוא הקיף אותי מכל כיוון. היא ישבה ליידי בתחתונים וגוזייה והסתכלנו על סרט תיעודי בטלוויזיה. הוא היה משעמם, אבל היא, שוב, הייתה כל כך יפה. אולי יפה מדי. אחרי שהיא מצאה את הכלב עם הפנים המטופשות התחלנו לשכב, פעם אצלי, פעם אצלה, למען הגיוון. היא סיפרה יותר על החבר האוסטרלי שלה ואני הראיתי לה תמונות ישנות שצילמתי על החוף. היא לא התלהבה כל כך ואמרה שיש לאן להשתפר, אז עניתי שיהיה יותר יפה אם היא תשים פחות איפור. אחרי זה היינו מחייכים, ובכל זאת היית לבד.
כשהעלים הופכים אט אט כתומים ומחליטים בתורם לעזוב את העץ, העולם כמתהפך על בטנו ומשיל ממנו את העוולות של הקיץ שעבר. אפשר להביט בציפורים החוזרות והשבות מחליפות ברכות שלום ובוחנות את מה שהותירו מאחור לפני זמן כה רב.
בזמן הריק שנותר הלכתי הרבה. מרכך בשקידה את סוליות נעלי הספורט שלרגלי. הייתי מתבונן בשתיקה בסצנות שמתרחשות מסביב, מנסה לקרוא את הדעות והרגשות של המעורבים בדבר. חייתי פרידות ופורקן עצבים, פרקי מבוכה מאיימים וקנאה, ניצוצות קטנטנים של רגש חי, בועט וגולמי והכל כולם קדירה יוקדת מתעצבת בדמות הדעת המשתנה כל הרף, ואז.. היגיון.
מקץ כמה חודשים נפלה עלי ההבנה שמא ייתכן ושכחתי לאסוף את המעיל הישן שהשארתי לניקוי יבש. נו מילא, חשבתי.