ראה אור : 1.1.2022
יש איזה צורך מסויים לכתוב. להניח צירופים של מילים על המסך ולהעמיק בקשרי הגומלין שנוצרים ביניהן. לעיתים נוצר פער גדול, תהום, שדורש הסבר כגודלו לפחות, שדורש התבוננות פנימה ומגע הדוק עם הקירות, מישוש אחר היתדות המובילות מטה והרחק, לתוך האפלה הגדולה. אני מרגיש עכשיו צורך להיזכר, ולתעד, בדרך מסויימת מאוד חוויה אחת מובהקת, אך גם שרירותית. זיכרון חי ושרירותי.
כהנחת יסוד הרגש מוכרח להיות אמביוולנטי. אין כאן אמירה חותכת, הצגת צד ונימוקו. ישנה התבוננות רוחבית על התרחשות ופירוטה לדקויות קטנות פיסה אחר פיסה, ניתוח עדין וחתירה להבנת האמת שמובילה את הקיים קדימה. שפורסת את כל קשת הרגשות והיצרים, ומניחה אותם אחד לצד השני מוכנים להרכבה מחדש. פירוק שכזה עשוי לנוע על ציר שבין ביקורת צינית לבין הבנת האקט הבודד וקבלתו, להתרפקות, לתהייה, לחוסר הבנה כללי, ועל כל היוצא בכך. בזו טמונה הנאה מסויימת.
שלהי שנת 2018, תוך כדי שנת השירות היתה לי ולחבר מהקומונה בדיחה שחזרה על עצמה מדי פעם, אבל בעיקר התהדהדה לי בראש רוב השנה. את מיטב זמננו היקר העברנו בנסיעות מפותלות ומתמשכות-ארוכות ללא הצדק לנופי העיר נתניה. אם הייתי נדרש הייתי מסוגל לתאר גם היום בצורה מפורטת דיו את מסלול קו 22 וקו 22א תוך כדי החלפה במרכזית ועלייה על קו 3 או 7, כל הדרך מהותיקים שבצפון מזרח העיר עד דרום מערבה סמוך לחופים ולשכונות העשירות. הסכמנו פעם שסביר היה להניח שבחלוף השנה נשב כל אחד על כל כיסא אפשרי של האוטובוס, עלה הרעיון גם לתעד את העניין ולעשות מעקב. בסוף לא תיעדנו דבר ואין לי תעודה אם אכן ישבתי בכל הכיסאות.
אחרי שנת השירות התגייסתי לקורס מעייף בצבא. בתחילתו הזמן עבר בצורה מתישה משהו בשיעורים עיוניים מעלות השחר ועד השעה שש בערב, שסימלה עבורי את רגע התפרקות הגוף מהנפש ומעבר פזאה לכיוון שונה של עבודה. שאר שעות היום נוצלו לטובת משימות משונות ומנהגים קולקטיבים מעט מביכים. הלכנו לישון מאוחר וקמנו מוקדם. אם מפאת חוסר שעות השינה או כתוצאה מהשינוי הדרסטי בסגנון החיים, בשילוב לחץ מתון ומתמיד שאפף, קרה שבמהלך השיעורים שלפני שש בערב התחלתי לבהות בחלל וכמו לחלום בהקיץ את חיי עד אז. פתאום חזרו אליי זכרונות מתקופות שהספקתי לשכוח ולרגע חייתי אותם שוב בבהירות מפתיעה ובתחושת נוסטלגיה מעט חזקה מידי. כשעמדה להסתיים התקופה ההיא של הקורס הלכנו לישון וקמנו למחרת בבסיס טירונות מעופש בדרום ונגמר כל העסק.
עוד אני נזכר בעבודות שיצא לי לעבוד בהם בחיים. אצל הנגרית במושב שאצלה עבדתי אולי פעמיים או שלוש עד שאיבדה בי עניין או שמא אני איבדתי בה הבנה. שהייתי משייף רהיטי עץ בחצר הסדנה שלה בקור בוקר סתווי, ביחידניות משונה שהיתה גם נעימה וגם מפוקפקת, וברגע ההוא שהנחתי את שתי כפות ידי בכלי מלא טרפנטין ואת תחושת החרטה שהגיעה מיד אחר כך. בקיצים שהעברתי במחיצת בן דודי בכפר בטבילות בבריכה ובנסיעות אופניים הרפתקניות בין השדות והתלמים שהקיפו את הכפר בעל השמיים הענקיים. בבקרים הקרירים שהעדפתי ללכת בהם ברגל מתחנת הרכבת אל תוך הכפר הערפילי במשך כמחצית השעה, בין החקלאים והגידולים. אני זוכר את הימים המאוחרים של התיכון שעבדתי עם חבר טוב במחסן לציוד תאורה שבין גן שמואל לפרדס חנה, את הטיפוסים המשונים שעבדו איתנו, את האחד בן ה40 שסיפר על סמינר שהוא ואשתו הלכו אליו בסופש ואת הבוס המשונה עצמו שתפסתי איתו טרמפ פעם אחת בנסיעה הביתה וסיפר לי על המסע שלו לפולין, ועל הריח של הרכב של אמו של חברי שהיה תמיד זהה ונקי ובעל מאפיין מייחד כל כך.
ובסוף יש את החדר. אותו חדר העריכה בו עברו ימי הטובים באמת בתיכון. אני וחבר מול מחשב עריכה טוענים את חומרינו פנימה ומעבירים שעות במשיכת מכחול אלקטרוני על פני הצילומים, לכדי גימורם לתצורת לבבותינו ודמיוננו כאחד. אותו חדר הפך כמעצמו באופן פואטי-אירוני למקלט ומבצר בתוך כותלי אותו המקום המאוס. שם קיבלנו תוקף ליצירה חתרנית והגשמת כל העולה וניתן ליישם, בלי משל הוראתי מייסר על דרך הישר הנדרשת. מעת לעת ניתנה איזו התרסה מגלגלת עיניים בנושא אבל מהר מאוד חזרנו לעניינו והמשכנו לצחוק מהצד על הכלל באותו נוסח-סתלבט מובן מאליו שהנחה אותנו אז ומוליך אותי גם היום.