אותיות שטופות הן משמעותיות

או, לשם ובחזרה.

נכתב בין אוקטובר 2023 למאי 2024. ראה אור : 21.5.24

עצמות לסיפור – אנשים שבאים והולכים, מתקרבים ומתרחקים, הבדידות שאליה שב האדם, נדודיו במרחב, התהיות שמתחוללות בראשו, יופיו המתפרץ ובלתי ניתן לביות של הטבע, חוסר העניין והחשיבות שבדברים. צלילה אל תודעתו של אדם, נורמות, מוסכמות, יוריסטיקות והטיות פסיכולוגיות נפלאות אחרות, פסיכדליה שהינה ואיננה כל עת.

–

בשעה שאני יושב כאן עם הנשק הארור לצידי שוב אני נזכר בכל מה שכבר קרה. אני זוכר שוב מדוע עלי לספר את הדברים. עלי לחזור ולצעוד בין תלמי הזכרון. בחורף קר כזה לא נותרה ברירה. הקור ששורר כאן עכשיו פורץ בין קפלי המדים שעלי ונכנס דרכי פנימה. כעת זה ברור שהדברים מוכרחים להיאמר.

אומרים שהדעת לא משתנה באחת, אלא בהדרגה אינסופית שעליה אין אנו מסוגלים להשגיח לעולם.

–

את תחילת הזמנים ל’ לא ידע, הוא לא ידע איך הוחלטו הדברים ומי מינה את מי למה. הוא לא ידע לשם מה כל דבר קיים ואיך בדיוק הכל עובד. היה נראה לו שהרבה דברים שנדמה מהצד שמסתדרים לא אמורים בכלל להסתדר, ויותר מזאת האמין בסתר ליבו שמדובר בעניין פעוט של זמן עד אשר תקרוס כל המערכה כולה על ראש השחקנים.

ל’ לא היה מעוניין לנקוט בצעדים משמעותיים. כשם שהיה פגוע ותמה מהתרחשות העניינים כך גם נותר אליהם אדיש וחסר רצון לשנותם. היה יושב בשעות אחר הצהריים לבדו, כאשר השמש האדומה המתאחרת הייתה מתכופפת ובוחנת אותו מקרוב קרוב בעיניים רושפות חסרות כל פשרה, ומדמיין את היום בו יופיע לפניו נציג החוק ויבקש ממנו להתלוות אליו אל מדרגות הקומה הקדומה ביותר זאת שיושבת משרד אחד מתחת למעקה התבונה.

עוד מחשבות מסוגים שונים ומשונים התרוצצו בין אוזניו של ל’ אבל זה לרוב היה משתעשע בהן ואחר מניחם בצד ומתגלגל הלאה בתלאות היום יום, לא בדיוק זוכר את המסקנות, אבל מרגיש את השתקעות ההוויה של אלו בעצמותיו.

מזו תקופה חשב את ידידיו הקרובים לאנשים הרחוקים ממנו ביותר אשר יכול היה להעלות בדעתו. היות וכך היה המצב, היה משאיר אותם לעניינם והולך ותועה בעולם בחיפוש מתמיד אחר הבנה, הבנה אשר רק לעיתים רחוקות הייתה מתגשמת, באמצעות העוברים והשבים, ברגעים חטופים ומזדמנים שלא הצליח לזמנם שוב בעקביות וליישבם בעולמו.

משום סיבה ספציפית ואולי דווקא בעקבות כל הסיבות שיש יחדיו, קם ל’ באחד מבין כל הימים ארז בזריזות מספר חפצים הכרחיים ומספר חפצים מיותרים בתוך תיק כתום גדול, קשר כמה חפצים נוספים אל תחתיתו ואך התייצב בתחנת הרכבת הגדולה הקרובה לביתו. היה מחליף דברים עם הקופאית ובסוף מתיישב באחד הקרונות ומביט בהתמדה בוחנת על העולם שמבעד לחלון, המתגלגל מול עיניו ומחוץ לתודעה בשעה שהרכבת נעה לאיטה על פני הארץ וגמעה את הנוף אל ריאותיה הכבירות, ובשאגה אחת חזקה פלטה הכל החוצה ובחזרה לעננים.

–

אספר על עוד כמה זיכרונות שעלו בי ומצאתי עצמי מהרהר בהם שוב ושוב. שם בקצה המושב, בקצה התחום המותר על דופנו של עולם ישב ביתו של חבר. אלו היו ימים קדומים יותר מהיום ואני הייתי קדום יותר גם בעצמי. הבית עמד בקצהו של כביש גישה מוארך ואליו היה צמוד ככל שאני מסוגל לזכור לול תרנגולות גדול ועוד כלים ומבנים חקלאיים נוספים למטרות כאלו ואחרות. מצדו האחר של הבית נחה גינה פשוטה שהשתפכה אל אחורי הבית למול סוף העולם שמנגד. אני זוכר אותי ואותו מתוחמים על ידי גזע או בול עץ גדול אחר שנח במאוזן על הקרקע ודומים עצמנו לשניים שמנהלים קרב סיף ביניהם בעזרת זוג מקלות שמצאנו. אני זוכר עצי אקליפטוס גדולים ואת העלים היבשים שלהם על הקרקע בתפזורת ואת הערפל שאם לא באמת היה שם הרי שהיה שם מאז ומעולם בתחושתי. אחר הצהריים שעתיד להסתיים וערב שמאיים עלינו לנבול ואנחנו שם נלחמים כאחרון זיכרונות הילדות שנותרו לי. כמה שהוא זכור לי אמביוולנטי. כמה שהוא זכור לי יפה ועצוב ואני לא יודע למה.

בזמן אחר, במציאות אחרת, אני, אחותי ואמא שלנו, יצאנו את הארץ וטסנו לגרמניה. בין נסיעות ומקומות זכורה לי במיוחד עיירה אחת קטנה שהותירה עלי רושם רב. נסענו אליה לפי הוראות של מדריך כתוב או המלצה של חברה, סביר שאחד היה כרוך בשני, כדי לראות מיניאטורות. בעיירה היה מפעל שמייצר אותן והיה צמוד אליו מוזיאון קטן שהציג דגמים נבחרים. הגענו כמעט למקום, העיירה נראתה קרובה-רחוקה ובינינו אליה כביש בודד במעלה גבעה קטנה. אני זוכר את הגבעה הזאת והכביש הזה במיוחד והם נשתמרו אצלי בזיכרון כמראה שלא יכול היה להתקיים. עלינו את הגבעה ונכנסנו אל העיירה, שמענו את הרוח שורקת אבל לא ראינו אדם. הסתובבנו פה ושם ובכל שרר חוסר החלטי. אחר כך מצאנו את המקום. האם היה שם איש? אינני זוכר. אבל המקום היה סגור. הסתכלתי על כמה דגמים שנמצאו מעבר לזכוכית וחלמתי על עולם מלא אבל לא היה סיכוי. יצאנו וחזרנו ומשם המשכנו ככל כנראה למקום הבא בתורו שאותו כבר שכחתי מזמן. בדרך החוצה בחנו שוב את העיירה והחלטנו כולנו בשתיקה שזוהי עיירת רפאים. עיירת רפאים אמיתית לגמרי, עיירה שיש בה רוחות. במושב האחורי בדרך הלאה הייתי יושב ומדמיין נהגי קטר על רכבות קטנות נוסעות בחופזה וחוטבי עצים פצפונים מטילים אימתם על היער המכאני העבות, נעים קדימה ואחורה לפי הוראותיו של הקפיץ וככה חייה לה עיר.

–

“הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,
יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לים,
מה אכפת לציפור שהים הוא עמוק”

–

ל’ היה מתפכח ומתהפך בין צדדים ודעות, זוכר ושוכח, מאמין ומסרב להכיר, כל זאת ועוד בכמות זמן קצרה להפליא שבה עלה בידיו להירדם על ספסל הקרון הנע ונד כל עת. בסופו של מעשה, כשמצא את עוּרוֹ, ירד מן הקרון ופסע לעולם חדש, שעתיד היה לבאר עליו את יצרו ולהוציאו מבין כל כותל שהיה שרוי בו.

ראשית ראה את ההרים המתנשאים והכבדים. את הערפל שסוגר על הפסגות ונוצר במעלות סודות משלו. את השלגים הנערמים והנופלים במורדות התלולים, את העצים המפלחים כתער חד בקיעים בין שמיכת הלבנה הפרוסה עליהם עד הגיעה לסלעים הגדולים שלא אפשרו לה עוד להתרחב וקבעו שם את ביתם. ראה מתחת את פרחי העונה ניצבים בעוז ובעוונה, מזכירים לכולנו שלקיום תמיד יש מוצא.

ל’ רכס את הצווארון עד שזה החניק בו, הידק עליו זוג כפפות וחיזק את אחיזת השרוכים על מגפיו. הקור חלחל פנימה למרות כל ול’ בירך אותו לשלום. בין מפלס התחנה לעמק שנפרס תחתיו היה מעט מן הדמיון, והוא התהלך מטה במישור העגמומי, בין עצים חרוטיים וסלעים חנוקי טחב ופטריות.

עשן היה מיתמר בין ההרים. ל’ נפלט מן הפרא ונכנס למסדרונה של עיר שנשכחה זה מזמן כבר, עיירת דרך בעולם זר ומושלג. ישב על אחד מספסלי הרחוב והוציא סיגריה ומצת מכיס המעיל שלגופו. ל’ עישן לאיטו והתבונן באנשי העולם הזר הזה המגיחים בין קפלי האבן ונמלטים מהר במעברי הפינות הנסתרים. מעט אנשים חלפו ברחוב. טיפות נתלו על מרזבי החנויות, חלקן כבר היו לקרח של ממש.

לא היה דבר לעשות מלבד לאפשר לעולם לזרוע בך גיצים של אהבה. להתהפנט למראות הפשוטים והברורים ולשכוח את הבלי האדם ואת שנאת החברה. ל’ ישב וחשב הרבה על הזוהר הצפוני. מכל הדברים שישנם, היה נראה שאין ראוי ממנו לשאת למענו את נטל הקיום וריקנות הדברים שממילא. ל’ יחל לעוד שלגים רבים וטובים, למדרונות קרח, למפתני בתי הקפה, לחריצי האדמה ולרשרוש העלים הנופלים, לצליל הגיטרה הנפרטת אט אט בשעות דמדומים רוויות חמלה.

ל’ זרק את הבדל אל הארץ ולאחר שהדמים אותו המשיך להתהלך בעיר.

בין שיש אמת אחת ובין שרבות סותרות חורצות את משמעותן על חיינו יחדיו, מעולם לא נתגלתה דרך לגשר על הפער בינן לבין השקרים שעוטפים את המצב כולו והתרמיות שאלו מספרות לנו שעה בשעה. זאת מחשבה שעליה ל’ נתן את דעתו בשעה שחרץ עקבותיו בשבילי השלג שבעיר.

ושקרים, היה חושב, מוטב שלכל הפחות יהיו נהדרים. יהיו עדינים ושבריריים, שיקפיאו את העצמות וירעידו את הלב. דיי עם השימוש בשקר כפתרון לתסבוכת העניינים. מוטב לראות את הדברים כמורכבים וסותרים, מטופשים ועגומים כשם שהם בדיוק, ולשקר מכל רוחב הלב לטובת היופי, לטובת האושר, מאשר המנהג המגונה והאהוב לפשט את העולם כולו בשקרים מניחי נחת וברורים, ולהשאירו מכוער ועזוב בלאו הכי.

ובין כה וכה הרי שהשקרים לעד ימשיכו ויתרבו כחול על שפת הים וככוכבים שבשמיים ועל זה אין ולא היה ויכוח מעולם.

מוטב היה לו אילו היה לו, לל’, כיוון ברור יותר ואף מוגדר לתהיות ותעיות וכך בהחלט הבין לעצמו באותו רגע נורא שנזכר בכמה רגעים אחרים שחלפו בחלל ובזמן לפני עידן ועידנים ולא נגעו בעצם כלל וכלל למאורעות הנוכחיים. התעיה בערפל. זה היה שורש המחשבה. הנדידה בין הארעי לארעי ברגליים כך כמו שהיא במחשבה. חלל העולם הפיזי וחלל המחשבה שהתמזגו לעצמם כבדרך האגב והפכו לדבר אחד בלתי פתיר או נפרד או מוגדר.

פעמון עתיק במרחק הדהד והודיע לעיר העייפה על השעה שבע בערב. כמה ציפורים התעופפו בשמי העולם והשמש פיהקה לאיטה. ל’ שהיה כבר עייף דיו, חיפש מפלט לנשמה לערב אחד ואך רגע קצר בטרם מצא אותו התעכב באחת החנויות שם קנה לעצמו בקבוק חם ללילה שהגיע עליו. ישב בצד העולם ושתה שעה כוסות כוסות. אחר כך פרק את הנפש מן הגוף והגיף מעליו את שמיכת השמיים הכחולה. הדביק את הכוכבים בצורת המזלות אבל בלבל בטעות את הסדרים והימים והחודשים וכך ברגע שוב היה היקום כולו כברגע הכרעתו, ומשמעות הילודות וקביעת התכונות ומתן המשימות לרגע נטרפו שוב בין חפיסת הקלפים של אלוהים.

–

המשך הכתיבה. מוטב שאדון מעט בשנה האחרונה. אתה מוצא את עצמך יושב ובוחן שוב איך חלף לו הזמן כתמיד, לאן התעופפו הרצונות והמטרות, מה הושג ומה נותר, ומה שמעצמו התווסף או התנדף. וכמה שהייתה לי השנה מהירה כך היא הייתה גם מלאה וכה עשירה. כמה שהרגיש לי שלא הספקתי דבר, וכמו תמיד הנה אני מוצא את עצמי שוב צועד במקום, ופתאום אני בעצם חושב שכל כך הרבה הספיק להתרחש. כמה פעמים כה רבות מצאתי את עצמי שוב באותו המצב, שרוי בחיק השמעום והמובן, הארצי והגשמי, מביט בזמן המטפטף כל כך לאט מחוץ להתרחשות שמסביבי, אבל איך בעצם קרה הדבר שוב ושוב, פעם אחר פעם מחדש. בתוך מסגרת זמן כל כך קצרה חיו להם כה הרבה רגעים כה ארוכים, תרחישים חדשים שזה רק נבראו, כל פעם מחדש, שוב בחברתם של אנשים פעם זרים, מספיק זמן עד כדי שאכיר אותם דיו ואוכל להביט להם ישרות לתוך הנשמה. ואני נודד בין המקרים וההתרחשויות, מדבר לדבר, שוב מפלס לי דרך ויוצק צורה להתהוות שמסביבי, שוקע בשגרה האובדת. שגרת התחלפויות והיעמקות.

מה מוזרה היתה השנה הנוכחית. מה מוזרה כדי שאתאר. הרוח נשבה עלי ואני פרסתי מפרסים. וכך טוב לחיות אני חושב. ומה טוב מזה יש. לשוב ולהיאבד במקריות הבלתי נמענת, להעלות באוב דיוקים הכרחיים שצובטים את הלב, תמיד להרפות, תמיד להיתקל במשהו חדש להיאחז בו, תמיד להמשיך לשחות בין הגלים.

ועוד אני מבחין בעצמי. אני מרגיש ורואה איך הזמן מותיר בי שינויים. אני רואה את הפנים שלי אחרות משהיו. איני יכול שלא לראות את השיער המתדלל, לחוש את הראייה שלי שהצטמצמה, את המוטוריקה באצבעות מאבדת עדינות ונוטה לתנועות מגושמות יותר. אני מקבל עלי אותם הדברים, אני שלם עם המציאות כמו שהיא בדיוק. אני לא מעוניין להילחם בחלוף הזמן שפוקד אותי ומותיר עלי אותות. אני מעוניין להתפייס אתו ולהכיל אותו. העולם הפיזי מזכיר לי שהוא כאן. אי אפשר לחיות בלבד בין המחשבות. אתה למן ברירה חלק מן המציאות המתייגעת, הנוטה להתכלות בסופה.

–

בבוקר הצח מכולם ל’ יצא אל העולם הערפילי והסיר מעטה ערפל עבה מבין שכבות הראות שלמולו. העלים הקטנים שלרגליו תמכו באבירות בטיפות הטל הענוגות שנחו עליהם, והן בתורן נצנצו בקסם רב חן אל כל מי שהעז להגיף אליהן את מבטו. הנשימה הכבדה הדפה אדים בקור הבוקר. ידיים שפשפו אחת את השנייה ושוקיים נצבטו מחמת אותו מזג האוויר. ספלי משקאות חמים היו הדבר האחד הנכון ולעניין לא קמו עוררין.

ל’ פתח בזהירות את דלת הזכוכית ולקול הפעמון שהצטלצל צעד לתוך בית הקפה הקטן שעמד בכיכר העיר. ל’ התקבל בסבר פנים שליו והתיישב באחת, צמוד אל הזגוגית ואל האדים המתאבכים עליה זו שעה ארוכה. בבוקר כזה היה נכון לקבל את פניה של אהובה. ל’ ידע שזאת היא האמת ושדבר כזה עתיד לקרות במוקדם או במאוחר באותו בוקר ערפילי.

שוב הביט מן החלון. לא הייתה באמתחתו פעולה טבעית ממנה, כה התאימה לו ולאופיו, ובה בעת כה הלמה את כל מה ששידר אל העולם, והיה מיומן בה גם כן, היה מביט כמו שכתוב בספרים וכמו שמדברים בלחישות חברים קרובים-קרובים. כמו שאיש רוצה להיות יכול ומסוגל, כך ל’ היה עוצר ומביט, וסופג יותר ממה שאדם חשב שהוא מטפטף. יש אנשים שמנסים לדלות מידע, אבל במידע אין כלל צורך, ואיזה מן עניין הוא מעורר? ישנו דבר שעליו אסור לנו לדבר, דבר שהוטל עליו וטו אינטלקטואלי לפני יותר זמן משאנחנו יודעים כיצד לספור, דבר שאינו נוגע לעובדות או למניעים, דבר שקשור יותר לרגשות שאנו יודעים להרגיש. להרגיש איזו היכרות עם נסיבותיו של זר ולנכוח כי הדבר מאפשר לך לנשום לרווחה, להרגיש שהעולם שמסביבך נמצא בשליטה, נמצא בתחום הבנתך, נמצא בלקסיקון המילים שלמדת לומר. להתבונן בכדי להרגיש, להרגיש איך גלגלי עיגון המציאות שוב מסתחררים ושומרים על המכונה משומנת ונעה בכל עת.

הרבה זמן שהזמן סתם עבר לו, הוא היה חולף בעצלתיים מבלי להביט לצדדים, ממשיך, ופעם מתפתל. החיים, בעומדם לצידו, היו מתחלפים ומשתנים, מתקבעים ונזנחים, ובמחול הלא נגמר של ההתרחשויות היו מתחוללים לאיטם בלי לשאול ובלי להסביר, בלי להעניק דין וחשבון, בלי זכרון העבר ובלי מחשבת העתיד, היו קורים, ולאחר מכן נשכחים ודוההים החוצה מן הבריאה. לא היו שנים ולא חודשים, לא ימים ולא שעות, והזמן ההוא שהיה זורם בעיתו לא חשב כלל על הרעיון להתחלק קבוצות קטנות קטנות ולהיפרד למרווחים קבועים. כך היה זמן כה רב עד כדי שהמסובים הספיקו לשכוח מתי הכל החל, וחדלו מלעסוק בעניינים של למה ואילו חשבו לנכון דווקא להתעניין בעניינים של איך, כשפתאום לפתע באחד מן הבקרים הצוננים, בלי כל הכנה מראש, ובלי סימן, אדם אחד נשבר, וכשנשבר פלט לחלל העולם זעקה אחת אחרונה ואדירה, בקול עמוק וגדול, ספוג כאב, זעקה אחת שמילאה את השמיים והרטיטה את העננים, ושם במקום ההוא הזמן כולו התנפץ לרסיסים קטנים והתפזר עד אלף חלקי הנמלה בין השיחים והעצים, בין החול ושטף הגאות, ומשם נשטף ונסחף אל כל קצוות תבל והחל להביט עלינו דרך מסך מרושת ומרובע ומחולק בדקדקנות קפדנית ושוב לא היה יכול לחזור ולראות את הדברים כמקשה אחת ואילו רק כאלפי חלקיקים קטנטנים ונפרדים, אשר אינם קשורים אחד אל השני זולת אורח המקרה.

ל’, שידע את אלו (אך לא הבין בדיוק מדוע, ובכלל, שכח אחרים), לא חשב לעצמו שההבטה כשלעצמה תוכל להניע תהליכים שהיה מקווה שיתרחשו, אך היה ממשיך להביט מפאת סיבות כאלו ואחרות שהיה מוצא לו לנכון. זמן רב ישב והביט. מלצר גבוה וצנום שאל לבקשות והעמיד צלחת שטוחה ורחבה על שולחנו. הניח בצידו ספל מהביל ובירך את ל’ לשלווה כשפנה ממנו והרחק. ל’ אכל ואכל ושתה ושוב אכל, וחשב על הצפוי לו. על בקתות בצד הדרך, על עצי בננה ברוח סערה, על גשמים סוחפים והודפים ועל קערות מרק חמות עם אטריות. מה שהיה לו לנכון היה דל מכדי ליצוק סביבו רעיון ולכן הסתפק בתחושת הכיוון שעלתה מן המחשבות על טוב וראוי.

–

“רק אני ואנוכי נורמלי מכולם
בתחבורה הציבורית נוסע אל הים
רק אני ואנוכי נורמלי מכולם
אני שוכח את עצמי בדרך אל הים”

–

מחשבות ותובנות אחרונות:

התבהרו לי לאחרונה אמיתות, לכאורה זניחות ופעוטות באשר לטיבם של חיי היום יום, אך הן נראות לי יותר ויותר חשובות ויסודיות לטובת פירוק חווית ההימצאות, ולהבנתה עוד רמה מטה, על בוריה. את הראשונה והחשובה ביניהן ניתן לסכם באנקדוטה קצרה – לפני כמה רגעים הלכתי לחפש מכנסי אדידס פשוטות. חיפשתי פה ושם ודווקא בחנות של החברה, לא מצאתי, כי אם כל מיני וריאציות אחרות יותר מורכבות לעניין. מצאתי בסמוך למדי את המכנס, בחנות מתחרה. משהופתעתי, דיברתי על העניין עם מי ומה וקיבלתי תגובה פשוטה – אין מפתיע בדבר, זהו טבע הדברים. טבע הדברים הזה הזמין אותי לחשוב עליו יותר לעומק. חשבתי ונוכחתי לתדהמתי מכמה שהוא שורר סביבי. אני מפרק מן החוויה הזו וטוען גם לגבי דברים רבים אחרים, שכך הוא הדבר פעם אחר פעם, לעיתים יותר קרובות מרחוקות אתה מוצא את שחיפשת, לא במקום המתבקש לו להיות, שם הוא אין ואיננו ולא תמצא גם אם תחפש, אלא בגומחות שמעבר לפינה, פיזית ושלא פיזית. אני אומר כי יותר סביר למצוא אותו שם. זאת בעיניי סתירה אדירה בין הקיום שאני נוטה לראות עצמי מתהלך בו, לבין זה שקיים בפועל.

השנייה שהתחוורה לי נוגעת לתחושת הוודאות שאני מרגיש כשאני נתקל בדבר שנראה לי כל כך טוב. כשדבר כזה קורה מתגברת אצלי תחושה כל כך חזקה והחלטית כי זהו הדבר האחד והיחיד שנכון לפעול למענו, שזוהי ממש חובתי לממש אותו, שכל דבר אחר שיבוא אחריו לא יצליח להשתוות לו. האמת היא, שהתחושה הזאת שקרית למדי. יותר מכך שהיא שקרית – היא מתגלה בדיעבד כפשוט מאוד, שגויה. אותה ההזדמנות אכן עשויה להיות מוצלחת כשלעצמה, סביר שהיננה, אך מה שלא נלקח באותה העת בחשבון הוא ש”הזדמנויות מוצלחות” כאלו אינן ממעיטות לבוא. הן באות באחת אחר השנייה, וכולן טובות מאוד, ומעצם כך ייחודיותה הבלעדית, מאבדת מנכונותה הממוטטת. כעת משהבנתי, משאני חש בתחושה הזאת, אני נזכר שהיא איננה מייצגת אפשרות חד פעמית, ושכמו שהזדמנות זו הופיעה, פשוט מאליו שמוכרחה להגיע הזדמנות נוספת אחריה.

ומחשבה האחרונה ששבה ומעסיקה אותי בצורות ובאופנים שונים לאורך השנים, אך מותכת בי בעוצמה כזו חזקה לאחרונה, ושבה וטורדת את מנוחתי, נותרת ללא פתרון ברור או הבנה של משמעותה. זוהי כעיקרה יותר הבחנה מאשר בעיה, אך יש בה מן הבעייתיות הטמונה בחובה. והיא, הדילמה האינסופית בין השימוש במקור לבין אמולציה. ומי יכול לפסוק דבר בנידון? מי יקבע מה טוב בעולם?

–

השמיים התכנסו והאדמה נפערה, אחר כך שבו הדברים על תיקונם, אחר כך הכל עלה באש אבל בתוך רגעים מספר נכבה מאליו, כמה עלים ניתקו מן העץ ובמשק הכנף הרחיקו לכת עד לאפריקה שם קבעו את ביתם, גידלו וצימחו קומות אדירות שורשים ובחוזקה אחזו את הארץ. הזקן שליידי פיהק שלושה פעמים וגיהק.

ל’ קיבל את פניה של רמדיוס היפה בהבנה עמוקה. יחד הם הלכו וצעדו בגן השושנים. היא סיפרה לו על העניינים שהעסיקו אותה, על נטל הגדלות ועל שחיקת המטבע, וכן על האינפלציה שפקדה את העולם שמעבר ועתידה, על פי רוב המשכילים (אם כי ראוי לציון כי הדעות נותרו חלוקות), ללכת ולדעוך בשנתיים הקרובות. היא הביעה צער על ההיעדרות הממושכת ול’ מצא מקום דחוק בליבו לסלוח. מאותו הרגע הוקל ורווח לשניהם, הדברים יכלו לחזור ולהיות פשוטים שוב. אהבה רק כמו אהבה.

רמדיוס ביקשה לפנות מעט מקום ביער, בעדינות הזיזה הצידה כמה עצים עבים מכל כיוון, טאטאה את מרבד מחטי האורנים והאדמה המפוזרת על הקרקע וביקשה בנימוס מהנמלים לפנות לכמה דקות את המקום, אלו נענו לבקשה בפנים חמוצות אך לא עשו בעיות מיותרות. כמה זחלים וקרפדות הביטו בכל המתרחש ואחר כך המשיכו בדרכם הקופצנית והקרקע הייתה כשרה ונכונה.

ל’ תיאר את תלאות העולם ורמדיוס נאנחה ונזכרה, לאחר מכן הוא סיפר על היופי והיא הזילה דמעה. היו צהרים שקטים וחמים, העננים שייטו במרחב והציקדות צקצקו חרישית, האטמוספירה הכבידה על כולם מעט יותר מבדרך כלל, ואף האוויר נע יותר לאט. תחת השמש הקופחת והרחמנית ל’ ורמדיוס נרדמו האחד בזרועות השנייה, חולמים חלומות על תעופה. כשקמו הגאות כבר עלתה על גדותיה והיער התכסה סרטנים מקרקשים וחסילונים זרחניים שהאירו את הלילה הרטוב והמלוח בצעדם המחושב לכאן ולכאן, וכן הבריחו את האורנים לגבעות הרחוקות. האדמה פינתה מקום של כבוד לחולות הגדולים וכשרצה הגורל כי אחד הדגים הסקרנים במקרה חלץ את פקק האוקיינוסים התרוקן הכל מכל והעולם הצחיח השתעל מצמא. כמה בדואים הגיעו ופרסו מאהל, הם הציעו כוס קפה. רמדיוס בדיוק מצאה גולגולת לוויתן בקצה נעלה השמאלית. ממש באותם הרגעים העצים המוגלים התרגזו והטבע הגדול המסמיק התנצל וחזר למקומו שאי שם, כך פינה לעצים היגעים את חלקת אדמתם אליה לשוב. היער חזר תפיפות תפיפות למקומו כמכבר הימים ורמדיוס ניערה את הרגשות שלה שהתמלאו חול.

השניים ידעו כי בקרוב יהא עליהם שוב להיפרד, לכל אחד היו תלאות משל עצמו לתת עליהם הדעת, לחפש נואשות אחר פתרון שלא יכלו לדמיין. רמדיוס שוב לא הייתה אותה ילדה של’ פעם הכיר, השנים הכה רבות שחלפו עשו אותה סלחנית יותר ומכילה את האדם, את הבורות והצורך בהסבר, היא נתנה הסברים חסרי טעם והשביעה רצונות אבל כך או כך היו לה כנפיים, והיא ידעה שעליהן להיפרס שוב ולחוש במגע השמש, בנשיבות הרוח, על הנוצות לגדול וכן לנשור, ועליה לעזוב את העולם הזה שנית. ובצורה דומה דיו ל’ ידע את מקומו בגלגל החיים הנוכחי שנפל בחלקו, הוא שמע את שריקת הים והרגיש בתוך ליבו את קצף הגלים, הוא ידע שלו עצמו אין ולא יהיו כנפיים, ושלעולם לא יוכל לאהוב אישה ללא כנפיים.

וכך הם היו קרועים בין שמיים וים. רמדיוס התרוממה באוויר. האוקיינוסים ביקשו את ל’ אליהם לשוב והגלים שבו בריגדות קטנות ולחכו את רגליו בעקשנות. היא נשקה אחרונות ללחיו וביקשה לו רפואה שלמה. כך מלאך נפרד. כל שנשאר להגיד ל’ אמר שעה שנסחף עם הגלים.

“רמדיוס היקרה,

בחיים האלו את ניצבת בפני בחירה

בזבזי את כל כספייך בתשוקה

או כמתוך אהבה

אני פעם בחרתי בצרה

צרה מרה וארורה אחרי היא עקבה, היא רחרחה

היום חיפשתי הכרה

מחר אחפש לי קצת שלווה

קחי איתך אל השמיים מעט חמלה

פזרי עלינו בבקשה מעט חמלה”

רמדיוס השמימה נבלעה והימים שקטו על פני האדמה.